אתם מהמורחים או מהמנגבים? 

אם יש לכם בעיה. במה תטפלו, 

בסימפטום או בסיבה?

תטפלו בסימפטום כדי שלא יכאב ולא יפריע,
ואחר-כך, בוודאי, תתחילו לחפש את הסיבה.
כדי לפתור אותה, לשנות אותה,
כדי מה שקרה לא יקרה שוב.
הרי אתם לא רוצים שהבעיה תחזור.
אם כואב לי הראש, אולי זה בגלל שלא שתיתי מספיק היום.
מחר אשים לב שאני שותה יותר מים.
אם נגעת בסיר וקיבלתי כוויה,
בפעם הבאה אשים לב, ואשמור מרחק.
אם אכלתי ארוחה והרגשתי רע אחריה,
אבדוק מה היה יכול לגרום לי להרגיש רע, ובפעם הבאה אמנע ממנו.
אנחנו יודעים שלכל דבר יש סיבה.

ההנחה הזו נעצרת מול מחלות כמו סרטן.
ואז אנחנו נדמים לאלו שמורחים,
אנחנו לא עושים עבודה יסודית,
ולא מחפשים את הסיבה לסרטן,
כדי לנסות ולמנוע את הישנותו.

הניתוחים, הכימותרפיה, ההקרנות וכו'- מטפלים רק בסימפטום.
זה הגיוני?
זה הגיוני אם אנחנו מאוד מפחדים.
זה הגיוני כשאנחנו לא מבינים.
ומצד שני- אנחנו יכולים לפחד פחות, אם נבין את הסיבה,
אם לפחות נתחיל לחפש אותה.
אני הבנתי למה קרו לגוף שלי, כשל של הכבד ו3 סרטנים.
אני חושבת שבזכות ההבנה שלי,
עברו כבר מעל 11 שנים אחרי ההשתלה ולא היו לי שום סיבוכים.
ועברו יותר מ 6 שנים מאז הסרטן האחרון.

היום אני יכולה לעזור לאנשים אחרים לחפש ולמצוא את הסיבה שהביאה אותם לסרטן שבגופם.
אני מאמינה שידיעת הסיבה תגדיל את הסיכוי לריפוי.

איך הסיבה קשורה לסרטן?
ואיך זה שאני אומרת שיש סיבה לסרטן,
הרי כולם אומרים- את תחפשי, זה רק יסבך אותך,
לסרטן אין סיבה?
אני מאמינה שלכל דבר יש סיבה.
זו החוקיות שעומדת מאחורי המדע.
אז איך זה שהיא נעצרת כשאנחנו מגיעים למחלות, לסרטן?

הנה זו הצעה לקשר כזה:
כשאנחנו שמחים, רואים את זה בגוף שלנו,
אנחנו זקופים והגוף שלנו עולץ,
אני בטוחה שגם אתם מרגישים ככה כשאתם שמחים.
מצד שני,
כשאנחנו רואים מישהו מיואש ומדוכא ועצוב, הוא כפוף, רפוי וחסר כוח.
גם המערכת החיסונית שלו נראית ככה,
חלשה וחסרת כוח.
ולפעמים העצבות הזו היא פנימית ועמוקה כל-כך שאנחנו לא מרגישים אותה.

ככה זה היה אצלי.
כביכול לא היתה סיבה לבעיה שהיתה בכבד שלי.
ולא היתה סיבה ל 3 הסרטנים שהיו בשד שלי.
אין בי את הגן שגורם לסרטן השד.
הסרטן שלי התחיל היה בפער שבין השאיפות שלי, לפחדים שלי.
היא התחיל במקום שבו היו התיסכולים שלי,
מקום עמוק שבכלל לא הרגשתי אותו, ויחד עם זאת משם הוא הצליח להגיע לגוף שלי.

היום אני יודעת מה אנחנו מסתרים מעצמנו,
אני יודעת מה הסתרתי אני מעצמי.
מה קברתי עמוק בתת המודע שלי,
ואולי אפילו עמוק יותר. 
כשמצאתי מה הסתרתי,
הבנתי שמצאתי את הסיבה לסרטנים שהיו לי,
ולבעיה שהיתה בכבד שלי.
היה לי סיפור מקביל לסיפור המחלות שהיו לי.

והיום, כשאני מבינה את הסיבות האפשריות,
יש בי את הבטחון שבא עם ההבנה של הקשר בין השאיפות שלי,
לתסכולים העמוקים שלי,
למחלות שפגשתי.
כשאני מבינה את הסיבה,
אני יכולה לעשות את השינויים הדרושים בחיי,
מתוך תחושת בטחון ואף וודאות ביכולתי להמשיך לחיות אחרי הסרטן,
מתוך תחושת וודאות שסרטן יכול להיות עבורי הפסקה, עצירה בתהליך חיי.
ומתוך ידיעה שיש לי עדיין יכולת מלאה לקחת אחריות על חיי, על גופי, על בריאותי.

כי אחרת אנחנו משמרים את הפחדים שמלווים את הסרטן,
הפחדים שמלווים כל דבר שאנחנו לא מבינים.
כי כשאנחנו מסרבים למצוא את הסיבה,
אנחנו שארים עם תחושת וסר הוודאות.
נישארים חסרי-אונים, מבולבלים.